נאום שנשא סגן השר אבי מעוז במליאת הכנסת:
את המילים הבאות אני רוצה להקדיש לאותם מנהלי בתי ספר חרדים, כלומר, אלו שאחוזים חרדה מדוכני תפילין.
בחודש תמוז תש”ד, בעיצומן של מלחמת העולם השנייה והשואה, לאחר שמקיבוץ שער הגולן הוצא ספר תורה שהובא לשם עבור הורים של אנשי הקיבוץ, כתב אלתרמן את השיר ‘הקְלֵרִיקָל הקטן’:
“להורים חופשיים – זוג מוכר לי מאד
נולד ילד חמוד וחפשי בדעות,
אך בטרם הילד עמד על רגליו,
כבר הרגישה האם והרגיש גם האב,
כי בזה התינוק, במין דרך פָטָלִית,
נשתרשה נטייה חזקה קְלֵרִיקָלִית.
ערב ערב שאל הוא, אותו קְלֵרִיקָל,
מה למטה ומה בשמים מעל,
מי מוציא כוכבים להאיר בלילות?
מי מוריד הטללים? וכמו זה שאלות.
אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה,
לעמוד איתנים למול כל פרובוקציה
וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,
פִיזִיּוֹת, כימיות, אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגִיּוֹת.
ומובן שהאב גם האם, שניהם יחד,
עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.
לא לשווא! יום אחד, את הוריו הבוהים
הפִילִיסְטֶר שאל האם יש אלוקים.
נדהמו אב ואם והחלו לחזות:
איך הגיעה אליו השמועה הלזאת?
והובא לשיחה משפחתית זה הַסְּעִיף
והוחלט: זאת סיפר לו הסב שבצריף.
אך הסב נשבע בדמעות שליש,
שאת זו השמועה לא סיפר הוא לאיש.
ובזמן התפילה כה ניזהר הוא כל יום,
שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.
והינו מתפלל בנשימה עצורה,
שנכדו לא ישמע את השם הנורא.
והצריף הוא סגור ואטום בתכלית,
שנכדו לא יראהו עטוף בטלית.
ועלתה הצעה אז: לקראת הבאות
להגן על הילד מפני השפעות.
ולשמור את נפשו הרכה וּפְתַיָּה
מגורמי תְּעִיּוֹת וּתְהִיָּה.
אך היה שם חבר הגיוני ומיושב,
שאמר, בלי לחזור פעמיים:
לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו
קודם כל אדמה ושמים.
כל כוכב הוא לילד כמין פְּרוֹבוֹקָטוֹר,
אך בזה העולם הסוער וניתך
שום מַרְקְסִיסְט לא גדל עוד בתוך אִינְקוּבָּטוֹר,
ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך.
קצת עלוב ייראה הַמַּרְקְסִיסְט שיחרוג
מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.
לוחמים ותיקים אב ,מורֶה ומורָה!
אל תהיו פוחדים כה מעין-הרע!”
סוף ציטוט כמעט כל השיר.
ואני מוסיף, תפסיקו כל כך לפחד.
עם ישראל חזר מבית הקברות של הגלות לתחיה לאומית בארצו.
ועם ישראל הולך וחוזר לזהותו היהודית.
ובמקום להילחם בזה, פשוט תצטרפו.