ח”כ מעוז: הקשר של הלוחם שנפצע לשיר ‘בלדה לחובש’

יו”ר מפלגת נעם ח”כ אבי מעוז נאם במליאת הכנסת כחלק מציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

“היום הזה שאנחנו מציינים כאן היום עומד במדרגה שנייה לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
אותם גיבורים מופלאים ששילמו בגופם, ולפעמים אף בנפשם, פעמים רבות פגיעה בלתי הפיכה, למען תקומת ישראל ולמען ההגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה עומדים אצלנו בשורה הראשונה של קדושי האומה, שאנחנו כולנו מחויבים כלפיהם ברגשי כבוד, הערצה והכרת הטוב.
המסירות העצומה הזו היא תולדה של הגבורה שפיעמה בעם ישראל לאורך כל הדורות, החל מאברהם אבינו, עובר ביהושע בן נון, בדוד המלך, ברבי עקיבא הנושא את כליו של בר כוכבא, ועד לגיבורי הגטאות בשואה הנוראה.
אנחנו כולנו עומדים משתאים מול הגבורה הזאת, שמחייבת אותנו להיות ראויים להקרבה ולמסירות של אותם הגיבורים.
יחד עם ההוקרה לאותם גיבורי מערכות ישראל, אנחנו מציינים היום גם את ההוקרה לפצועי פעולות האיבה, שגם אם נקלעו בעל כרחם לפיגועי הטרור האכזריים, הרי הם חלק מאותה מערכה ארוכה של ניסיונות אויבינו לסכל את שיבת ציון ולפגוע בה מאז החלה לפני כמאתיים שנה.
גם כלפיהם יש לנו מחויבות לדאוג בכל מה שאפשר לשיקומם ולרווחתם.

אני רוצה לספר סיפור אחד, מוכר, שיש לי אליו קשר אישי מסוים.
איתי במילואים שירת יוסי חגואל.
יוסי נפצע במלחמת ששת הימים בירושלים, וסיפורו מזכיר בצורה מצמררת את השיר נורא ההוד ‘בלדה לחובש’, שנכתב על ידי דן אלמגור מספר שנים קודם לכן.
וכך מספר חגואל:
“למה הייתי שם? למה נפצעתי? למה הוא היה צריך לטפל בי? שנים הרגשתי כאילו אני אשם וזו הייתה הרגשה איומה. הרגשתי כאילו אני עשיתי לו משהו, הרגשתי שבאשמתי הוא מת. אני מתרגש כל פעם שאני שומע את השיר, והיום הוא הרבה יותר מדבר אליי.
ביום השני למלחמה נפצעתי ליד העיר העתיקה מהפגזות של הירדנים. פצצת מרגמה נפלה לידי ושתי הרגליים התרסקו. גררו אותי לנקודת טיפול ושלמה אפשטיין התחיל לחבוש אותי, ואז גם נקודת הפינוי חטפה אש מרגמות. מסביב כולם קמו וחיפשו מחסות, אבל אני לא יכולתי לקום. נשארנו שלמה ואני צמוד לקיר, חשופים לגמרי. הוא גרר אותי לאיזו פינה ונשכב עליי. אמרתי לו: “תסתלק, חבל ששנינו ניפגע”, והוא אמר לי: “אל תדאג, יהיה בסדר”.
כשפצצת המרגמה מתפוצצת, ההדף יוצר פטרייה ולמי שנקלע אליה, אין הרבה סיכויים. המרגמה נפלה מטר וחצי מאיתנו והיינו בתוך הפטרייה, עפנו מההדף. הרגשתי שהגוף נקרע, חשבתי שאני גוסס. עצמתי את העיניים ואמרתי שאני זוכר את עצמי שלם, אני רוצה ככה למות.
אבל אז, כשהעיניים שלי עצומות, אני שומע את הקולות של אלה שחילצו אותנו אומרים “קחו אותו, הוא קשה”. מעמיסים אותי על אלונקה ואז אני אומר להם, “יש פה עוד מישהו”. והם אמרו לי, “אין פה אף אחד”.

זו העוצמה, זו המסירות, וממילא גודל המחויבות שלנו כלפי יוסי וחבריו”