מדברי רוני מרום:
אדוני היו”ר, כנסת נכבדה
אני רוצה לקרוא חלק מדבריו האמיצים של רוני מרום, ראש מועצת מצפה רמון, איש של ציונות וחלוציות מופלאים, ביחס למה שמכונה “מצעדי הגאווה”.
“מדובר במהלך כלל עולמי חוצה יבשות שהחל בעשורים האחרונים. מהלך שתחת דגלו, תרתי משמע, פועלים ללא לאות גורמים שונים שהציבו לעצמם מטרות גלויות וסמויות ופועלים להשיגן באמצעים פוליטיים, אקדמאיים ותודעתיים.
המטרה הגלויה שכולנו מכירים היא קבלת ההכרה בנטייה מינית של נשים וגברים לבני מינם כדבר לגיטימי ובקבלת שוויון זכויות מלא, ואילו המטרות שאינן גלויות לכולנו מכוונות לפירוק הסולידריות החברתית באמצעות ״אתגור״ שלושת הגורמים המלכדים בחברה האנושית – דת, לאום ומשפחה. רבים וטובים המגדירים עצמם כהומואים ולסביות מנוצלים במאבק איתנים זה בין העולם השמרני לבין מי ששואף לפרקו, ויחד איתם, ההמון, שבתמימותו גוייס לצידם, אם באופן פעיל ואם באי נקיטת עמדה.
האמנם הלהט״ב היא קהילה? מה שקרוי כיום “קהילת להט״ב” איננו עומד בתנאי הסף להגדרת קהילה והוא התיחום הגיאוגרפי של פעילות החברים באותה קהילה. בהיעדר תנאי זה הלהט”ב הוא למעשה רעיון חובק עולם שבינו לבין הקהילה אין כל קשר ולו מקרי בהחלט.
המושג ״גאווה” ביחס לנטייה מינית כזו או אחרת בעייתי משתי סיבות עיקריות: ראשית, מכיוון שהיא מלמדת על שאיפה להחצנה ולהשלטת הרעיון במרחב הציבורי דווקא בתחום שהצנעה יפה לו. ושנית, מכיוון שהיא סותרת את הטיעון הבסיסי של קהילת הלהט”ב, לפיו הומואים ולסביות נולדו עם נטייה זו ושהיא טבעית לחלוטין. משכך, כפי שאין מקום ל”גאווה” עבור זכרים או נקבות “רגילים”, הרי שאין מקום לגאווה לאותם יוצאים מן הכלל.
אחת העובדות המפחידות ביותר היא, שבסוגיית הלהט״ב בימינו, ישנה לכאורה “אמת אחת” העטופה באצטלה של קידום ערכים הומניים ואוניברסליים. אמת שאין בילתה, כזו, שמי שיעז לומר דבר מה שאיננו מתכנס עם אותו רעיון, דמו בראשו. אנו עדים לשיטת פעולה מתוחכמת בשלושה מימדים: הראשון – מסע תעמולני אינטנסיבי בכל דרך אפשרית להכשרת הלבבות ולייצור תודעה חדשה בקרב החברה. השני – שימוש בשפה המטשטשת את יכולת ההבחנה של ההמון ביחס לסוגיה מורכבת זו כגון בלבול בין מין לאהבה, וכן הנפת סיסמאות של “צדק חברתי”, שוויון ועוד, בכדי לרכוש את אהדתו לקידום מטרותיהם הנסתרות במצג שווא של קידום ערכים ותיקון עולם. השלישי – השטחת הדיון ויצירת מציאות רעיונית דיכוטומית של בעד ונגד, חשוכים ונאורים, כזו שאם אינך בעד אתה בוודאי נגד, ואם אתה נגד הרי אתה אויב. מעניין הוא שדווקא ערכיה המוצהרים של ״קהילת הלהט”ב״ כמו סובלנות, כבוד הדדי וקבלת השונה נרמסים ברגל גסה בקידום מטרותיה המעורפלות.
מרוב עיסוק ב”קהילת הלהט״ב” שכחנו לרגע שלמעלה מתשעים אחוז מהאוכלוסייה בישראל איננה משתייכת לקבוצה זו, ומרביתה אוחזים בתפישת עולם מסורתית ושמרנית, תפיסת עולם המושתתת היטב על מסד של ערכים, מוסר ונורמות חברתיות שאינן עולות בקנה אחד עם מתירנות מינית, טשטוש השוני המובנה בין גברים לנשים ותפישת מבנה ותפקיד המשפחה הנורמטיבית מעל לכל.
מכיוון שסוגיית הלהט”ב מעסיקה את העולם כולו והיא כיום הבון טון בקרב מרבית האליטות בעולם המערבי … פוליטיקאים רבים נעדרי עמוד שדרה, תאבי פרסום וכח משתמשים בה כקרדום לחפור בו ולקדם באמצעותה את שאיפותיהם הפוליטיות. אין זה מקרה שעשרות רשויות בכל רחבי הארץ נקטו פעולות מעשיות בתמיכה במצעדי ה”גאווה”, ועשו שימוש בכספי ציבור בכדי להוציאם אל הפועל. נוכח התנהלות זו של רשויות מקומיות בקידום קבוצת אינטרסים מוגדרת, אני שואל מתי בפעם האחרונה הושקעו כל כך הרבה משאבים ציבוריים בקידום חרשים, עיוורים, הלומי קרב, עובדי בניין, חקלאים, קהילת יוצאי אתיופיה נגמלים מסמים ועוד”.
הדברים האמיצים הללו של רוני מרום, הם כמים קרים לנפש עייפה. לא שנאה, לא גזענות ולא הומופוביה. אלא פשוט אומץ לומר את מה שרבים חושבים, אך חוששים לבטא מאימת טרור ההשתקה.
נקווה שעוד אישי ציבור רבים ילכו בעקבותיו.
צילום תמונה ראשית: דרור דבש.
