בעצרת בכותל בסיום ריקוד הדגלים ביום ירושלים קשר סגן השר אבי מעוז בין המלחמה לירושלים:

חג ירושלים שמח

שוב ושוב מצאו לוחמינו על קירות הבתים ברצועת עזה תמונה של הר הבית.

בחוש הרשע שלהם, האויבים שלנו מזהים בדיוק על מה באמת מלחמה.

המלחמה היא על קדושת ירושלים, על קדושת מקום המקדש, ועל קדושת היהדות.

המלחמה היא על הזהות היהודית, על אחדות העם ועל קדושת המשפחה.

ועם ישראל מחובר לירושלים.

עם ישראל מחובר לזהות היהודית.

עם ישראל מאוחד.

עם ישראל מחובר לקדושת המשפחה.

ולכן גם במלחמה הזאת בע”ה עם ישראל ינצח.

“לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה”

“וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל”

בציון יום ירושלים במליאת הכנסת דיבר סגן השר אבי מעוז על ניסיונות הבריחה מהארץ ומהזהות:

לפני 57 שנים, בכ”ו באייר תשכ”ז, יצאנו ביוזמתנו למלחמה הצודקת והמוסרית, מלחמת ששת הימים, כדי להסיר מעלינו את איום ההשמדה.

בחסדי ההנהגה האלוקית ובגבורתם המופלאה של לוחמי צה”ל זכינו לשחרר את יהודה, שומרון, חבל עזה, סיני והגולן, ומעל הכל, לאחר יומיים, בכ”ח באייר, את עיר הקודש ומקום המקדש, ולהשיבם לידינו.

איזה לב יהודי לא רטט למשמע הקריאה ‘הר הבית בידינו’?

‘הביאני המלך חדריו’.

שבנו אל טרקלינו של המלך.

כל חבלי הארץ הללו, ובמיוחד ירושלים עיר הקודש והמקדש, שקיבלנו במתנה אלוקית טעונים בתוכן עמוק ובמשמעות רוחנית והיסטורית עבור עם ישראל.

כגודל המתנה והמשמעות שלה, כך גם גודל הקושי והאתגר שהיא מציבה בפנינו כדי להחזיק אותה.

הקושי והאתגר הללו הובילו אותנו שוב ושוב לנסות ולברוח מאותם חבלי הארץ ולנטוש אותם, מתוך דמיון והזיה, כאילו הבריחה והנטישה יובילו לשקט ושלווה.

ושוב ושוב אנחנו מתבדים ומגלים שאין אפשרות לעם ישראל לברוח מארצו, בדיוק כפי שאיננו יכול לברוח מזהותו.

אם אנחנו מנסים להתכחש לעובדה הזאת, באים אויבינו, מבית ומחוץ, ומאלצים אותנו לחזור ולהיזכר מי אנחנו ולמה הגענו דווקא לכאן, לארץ ישראל ולירושלים, מושא הכיסופים של כל הדורות.

וכאן המקום לציין את יהודי אתיופיה שמסרו את נפשם, פשוטו כמשמעו, בכיסופיהם לירושלים.

ברחנו מסיני, למרות שמצרים הפסידה בששת הימים וביום כיפור, כי כל כך רצינו לסיים כבר עם המלחמות וקיווינו לשלום אמת בין המדינות.

אבל מצרים ממשיכה להתחמש במיטב הנשק החדשני ליום פקודה, ובחודשים האחרונים אף איימה עלינו במלחמה.

ברחנו מהערים ביהודה ושומרון במסגרת מימוש הסכמי אוסלו, מתוך אמונה עיוורת שזה יביא למזרח תיכון חדש.

אבל על ידי כך יצרנו בלב הארץ מפלצת טרור שהתפוצצה עלינו והביאה נהרות של דם, עד שנאלצנו במבצע חומת מגן לקחת בכוח את חופש הפעולה הצבאי במרכזי הערים.

ברחנו מחבל עזה במסגרת העקירה והגירוש מגוש קטיף ויציאת צה”ל משם, תוך שאנחנו הורסים את חייהם של 8,000 מתיישבי גוש קטיף הגיבורים, כי הבטיחו לנו שזה יביא שקט לדרום.

ומה קיבלנו? את שלטון החמאס ברצועה, את הטילים, את המנהרות, ואת המתקפה הברברית בשמחת תורה, זו שאילצה אותנו לחזור להילחם ולכבוש את הרצועה.

ככל שזה היה תלוי בראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, גם מירושלים, המתנה הנפלאה שקיבלנו לפני 57 שנים, היינו אמורים לברוח.

אדוני היו”ר, אני מבקש להתבונן בסדר האלוקי המופלא. בדיוק חמש שנים לפני שחרור ירושלים, בכ”ח באייר, אותו היום, תשכ”ב, נתלה הצורר אייכמן, שהוא וחבריו המרצחים מהווים השראה לאויבינו הנוכחיים.

בדחיית בקשת החנינה לצורר, ציטט הנשיא יצחק בן צבי את דברי שמואל הנביא, שיום פטירתו גם הוא בכ”ח באייר, לאגג מלך עמלק, לפני ששיסף אותו בחרבו:

“כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ”.

ביום הזה, שבו שוחררה ירושלים לפני 57 שנים, בכ”ח באייר תשכ”ז, חתם המושל של רצועת עזה על כתב הכניעה לפני צה”ל.

כעת לעומת זאת, מנסות אומות העולם לכפות עלינו סוג של הסכמי כניעה לחמאס תוך הבטחה להזיה של נורמליזציה ושלום.

הגיע הזמן שנלמד לא להתפתות אחרי מקסמי השווא הללו.

הגיע הזמן שנחדל מלהפקיר את ביטחוננו בידי אחרים.

הגיע הזמן שנפנים שזו הארץ שלנו.

הגיע הזמן שנפסיק לברוח ממנה.

ב”ה עם ישראל חי.

עם ישראל מאוחד.

עם ישראל מחובר לירושלים ולארץ.

עם ישראל מחובר לזהותו היהודית.

ועם ישראל ינצח, בע”ה.

בראיון לערוץ 7 הסביר סגן השר אבי מעוז את הסכנות בהסכם שפירסם הנשיא ביידן.

בראיון ברדיו קול חי האשים סגן השר אבי מעוז:

זאת המטרה למענה השמאל משתמש בחטופים.

בתגובה להחלטת בית המשפט העליון לכפות על החמ”ד קבלת תלמידים שאינם יהודים, קרא סגן השר אבי מעוז לשר החינוך יואב קיש להתעשת ולשנות את המדיניות של משרד החינוך:

לא ייתכן שמשרד החינוך יכפה על ההורים ערכים זרים ומעוותים. להורים יש את הזכות הבסיסית לחנך את ילדיהם על פי השקפת עולמם.

בחנוכת מרכז התורה והארץ ביישוב ניצן נשא סגן השר מעוז דברים:

על הפסוק בשיר השירים “דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי” דורשים חז”ל ומדמים את הגואל לצבי :

“מַה הַצְּבִי הַזֶּה נִגְלֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, כָּךְ גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְנִכְסָה”, ובהמשך שם: “אַף גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם”.

הצבי רץ על ההרים ומתקדם מפסגה אחת לפסגה גבוהה ממנה, אבל בין פסגה לפסגה הוא נעלם מעינינו.

העקירה והגירוש מהגוש היו אחד מרגעי השפל הקשים בתהליך שיבת ציון.

אחת מההתכסויות הכואבות של הצבי.

אבל כשהצבי נכסה מעינינו, זה בגלל שהוא יורד לגיא, במטרה לעלות לפסגה הבאה, שהיא גבוהה יותר מהפסגה הקודמת. כלומר, גם ירידתו והיעלמותו הן חלק מהתקדמותו.

כך כתב מרן הרב קוק זצ”ל במאמר ‘שובו לביצרון’ לאחר מאורעות הדמים בתרפ”ט:

“כל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח”כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר”.

וכמשל הזרע של רבי יהודה הלוי במאמר רביעי בספר הכוזרי, על הזרע הנרקב באדמה עד שמהכוח הטמון בו צומח עץ הפרי.

מכח אותה עקירה נוראה התפזרו ניצוצי האור מגוש קטיף והצמיחו אורות רבים בחבל לכיש, בחולות חלוצה, בשבי דרום, בניצן, באריאל, ביד בנימין, בנחל שורק ובמקומות נוספים.

ההשגחה האלוקית המופלאה גילגלה, שבזמן שחיילינו הגיבורים מחרפים את נפשם בציר כיסופים, בחורבות כפר דרום ונצרים ובשאר רחבי הגוש, יתייסד על עומדו מרכז התורה והארץ, כאן בניצן.

האורות של קדושת המצוות התלויות בארץ יאירו מכאן בע”ה לכל הארץ.

ובמהרה נזכה בע”ה לחונן את חורבות הגוש מאפרן ומעפרן ולהקים מחדש וביתר שאת ועוז את האור הגדול של ישראל שמיישבים את ארצם והיא מתעוררת לעומתם לתחייה ונותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל כי קרבו לבוא.

“וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ד’ אֱלוקֶיךָ”.