פרשת וישלח

שלום לכם
יש שתי דרכים לנסות לסיים מלחמות.
יש דרך קצרה שהיא ארוכה,
ויש דרך ארוכה שהיא קצרה.
יש מי שבשאיפתו לסיום המלחמות מנסה בכל כוחו להגיע להפסקות אש, הסכמים, יצירת ערבויות בינלאומיות ונסיגה מכל שטח שנתבע ע”י אויביו.
ככה משיגים אולי שקט זמני, אבל בהמשך המלחמות מתחדשות ומשלמים על כך בנהרות של דם.
כדבריו של צ’רצ’יל על הסכם מינכן: “בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותקבל מלחמה”.
ויש מי שמבין שהמלחמה יכולה להגיע אל סופה רק מתוך תודעה של זהות יהודית ולאומית, שמכוחה יודעים על מה נלחמים ויוצאים להכריע את האויב ולמגרו.
בספר דברי הימים מסופר על יהושפט מלך יהודה, ששולח שרים, לוויים וכוהנים לערי יהודה: ” וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ד’, וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם. וַיְהִי פַּחַד ד’ עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט”.
חיזוק התודעה היהודית הלאומית שלנו, ומתוך כך נופל פחד על אויבי ישראל.
ובפרשת השבוע, פרשת וישלח, שמעון ולוי נוקמים מאנשי שכם את כבודה של אחותם לאחר ההתעללות שעברה ומחלצים אותה משביה, ובעקבות זאת מתארת התורה את ההשפעה האזורית: “וַיְהִי חִתַּת אֱלֹוקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב”.
מתוך תודעה יהודית, עוצמה ונחישות מכריעים ומנצחים.
בימים ההם בזמן הזה בע”ה.
שבת שלום ובשורות טובות
אבי מעוז