ערב השבת האחרונה של שנת תשפ”ד, שבת שבה נקרא את פרשות ניצבים-וילך, אנחנו ניצבים במקום כל כך שונה מהמקום בו ניצבנו לפני שנה.
כל כך הרבה סבל וכאב עברנו.
כל כך הרבה עיניים נפקחו.
כל כך הרבה אחווה, גבורה ומסירות נפש התגלו.
כל כך הרבה בירורים מתבררים ומושגים מתבהרים.
אבל אנחנו לא מסתפקים במקום בו אנו ‘ניצבים’, אלא עושים כל שביכולתנו לקיים גם את ‘וילך’, כלומר, להמשיך ללכת ולהתקדם הלאה במעלה תהליך הגאולה והתחייה של עם ישראל.
ובהפטרה האחרונה משבע הפטרות הנחמה נקרא השבת את הבטחת הנבואה, שדבר אחד מדבריה אחור לא ישוב ריקם:
“שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּד’ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹוקיי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, כֵּן ד’ אלוקים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם. לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ, וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ד’ יִקֳּבֶנּוּ. וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד’ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹקיִךְ. לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ … עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ, הַמַּזְכִּרִים אֶת ד’ אַל דֳּמִי לָכֶם. וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ, עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ”.
שבת שלום ובשורות טובות
אבי מעוז