השבוע חגגנו את יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל.
בחלל האוויר ניסרה השאלה הנוקבת על היכולת לחגוג בשנה כואבת, טעונה ומורכבת כמו זו שחווינו מאז שמחת תורה.
השאלה הזו מחדדת לנו את ההבנה על כל מהותם של יום העצמאות ושל המדינה, ועל חובתנו לשמוח בהם.
ישנן כמה סיבות לערכו של היום הגדול הזה – היציאה מהגלות ומעול השיעבוד לעמים אחרים, קיבוץ הגלויות שהתאפשר הודות לעצמאות, מצוות יישוב הארץ שלנו כעם, הגבורה של מנהיגי היישוב העברי להכריז על העצמאות למרות הלחצים הכבירים ועוד.
וישנה עוד סיבה.
עם ישראל הוא נציגו של בורא עולם בעולמו, וכשנציגו של בורא עולם מושפל וגולה מארצו, זוהי השפלה לכל מה שהוא מבטא ומייצג, מה שקרוי – ‘חילול השם’.
הכרזת העצמאות הייתה תיקון משמעותי למצב המעוות הזה.
מה שארע לעם ישראל ולמדינתו ביום שמחת תורה ובעקבותיו היה עוד סוג של השפלה כואבת, וחלק משמעותי מגודל הכאב הוא על כך שזוהי השפלה גם לכל מה שעם ישראל מבטא ומייצג.
חילול השם.
בפרשת השבוע, פרשת ‘אמור’, נצטווינו “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד’ מְקַדִּשְׁכֶם”.
מלבד הסיבות הברורות למלחמה הצודקת שיצאנו אליה – ביטחון מדינת ישראל ותושביה, השבת החטופים והבטחת היכולת לגור בביטחה בעוטף עזה ובגבול הצפון, ישנה עוד סיבה – האחריות שלנו להסיר את החרפה ואת חילול השם הנורא, ולכן לא נירתע, לא ננוח ולא נשקוט, עד להכרעה ולניצחון.
שבת שלום ובשורות טובות
אבי מעוז
