פוסט שכתב סגן השר אבי מעוז על הכתבים הצבאיים:
אתמול בכאן רשת ב’ דיווחה הכתבת הצבאית כרמלה מנשה על הקצינים שנהרגו שלשום בבית חאנון. את הדיווח היא חתמה במילים: “אנחנו מדברים על 827 חיילי צה”ל שנהרגו. אלף פצועים כל חודש. ועדיין צה”ל בתוך רצועת עזה ללא תכלית. ללא שום הודעה או החלטה על איזשהו שינוי שמתכוונים לעשות שם. איזשהו ממשל אחר”. אם תרצו, הדיווח הזה של כרמלה מנשה מהווה משל למצב העגום של התקשורת הישראלית, ובמיוחד של מה שמכונה ‘השידור הציבורי’.
שום איתגור אמיתי של ראשי מערכת הביטחון על אחריותם כלפי המצב הנוכחי. אף תביעה ממי שנושאים באחריות ישירה למחדל שאיפשר את מתקפת שמחת תורה ושאינם מצליחים כבר יותר משנה להכריע את החמאס, לשאת באחריות אמיתית ולהתפטר. אף סימן שאלה על מינוי קצינים בכירים ע”י מי שכשלו, תוך שהם מדיחים קצינים מעולים רק בגלל שאינם מתאימים לרוח המפקד, או סימן שאלה על סרטון ההכפשה המזוויע על החיילים בשדה תימן שהודלף מהפרקליטות הצבאית.
גם בעבר הדיווחים של הכתבת הוותיקה לא עסקו בבניין הכח של צה”ל ובחוסר המוכנות לאתגרים העתידיים, בחוסר ההיגיון של סגירת חטיבות ואוגדות, בקונספציות שעיוורו את בכירי מערכת הביטחון, באזיקים המשפטיים על ידיו של צה”ל, בהכנות ארוכות השנים של חמאס וחיזבאללה למתקפות שלהם, בסכנות הביטחוניות הצפויות ממהלכים כמו עיסקת שליט ועוד ועוד.
ומה כן במקום זאת? יצירת דמורליזציה בקרב החיילים והאזרחים, כאילו החיילים מוקרבים לשווא בידי מי שמסרבים לחזור לקונספציות השלום ההזויות כדוגמת אוסלו, שהמיטו עלינו נהרות של דם, סבל וכאב.
וועדת החקירה שתקום לבדיקת אירועי שמחת תורה, צריכה בין השאר לבדוק גם את הכתבים הצבאיים על כך שלא אתגרו את המטכ”ל, לא שאלו על בניין הכוח ועל היערכות ההגנה בגבולות או על המודיעין, כלומר, כל מה שאמור לעניין כתבים צבאיים. זכויות הפרט של החיילים זה חשוב, אבל מה עם הזכויות של עם ישראל ומדינתו?
