פרשת וירא

סגן השר אבי מעוז בהמלצה לשר הביטחון בעניין מינוי הרמטכ”ל

דבריו של סגן השר אבי מעוז בכנס נשות עמלי תורה

בתגובה לפרסום בערוץ 14 על הפקרת החיילות כתב סגן השר אבי מעוז:
הזדעזתי כשראיתי את הפרסום הערב בערוץ 14 על כך שמיטב בנותינו נאלצות להיות מושפלות על ידי מחבלי נוחב’ה בבתי הכלא.
מי ששם בנות לשמור על מחבלי נוחבות הוא חסר לב ופושע.
אני קורא לשר הביטחון לשים קץ במהירות למחדל המזעזע הזה.
מספיק בנות כבר הוקרבו על מזבח הקונספציות, הפרוגרס והשוויון המדומה.

ראיון של סגן השר אבי מעוז באולפן ערוץ 14

ציוציו של סגן השר אבי מעוז בעקבות בחירתו של השופט יצחק עמית.

נאומו של סגן השר אבי מעוז בכנסת בציון יום השואה הבינלאומי:
אמי שתחיה, שהקב”ה ישלח לה רפואה שלימה, הייתה לפני מעט למעלה מ- 80 שנה במקום הקשה ביותר שבן אנוש יכול היה להגיע לשם.
לאחר שהות ארוכה בגטו לודז’, היא הגיעה לגיא צלמוות, לתופת הגדולה מכולן, לאושוויץ בירקנאו.
במחנה היא שהתה כחודש, ולאחר מכן, בסלקציה של חיית האדם מנגלה יימ”ש, היא נשלחה לעבודה ולחיים.
היא ניצחה את הצורר יימח שמו עוד בשואה, כאשר שמרה על צלם אלוקים, על אמונתה ועל ערכיה.
למרות התהום שהייתה בה, היא לא התייאשה ולא נשברה.
היא עלתה לארץ, הקימה משפחה לתפארת, וזוכה לראות ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, כן ירבו בע”ה.
הפרספקטיבה שלי להסתכל על המציאות ועל תהליך הגאולה של עם ישראל, ועל המעבר שלנו משואה לתקומה, זו אמא שלי.
מהמבט האישי של אמא שלי אל המבט של העם.
יש אמא פרטית ויש אמא לאומית. כנסת ישראל.
עם ישראל יצא לגלות, ובאופן הדרגתי הלך ואיבד את חייו הלאומיים, וכמו שכתב הגאון מווילנא לפני למעלה ממאתיים שנה:
“כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו גוף בלא נפש, ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו. עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור … עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר. שחה לעפר נפשנו. ואנחנו מקווין עתה לתחיית המתים”.
ובתיאור המופלא של נבואת יחזקאל הידועה:
“וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד”.
ושיא השפל שאליו הגענו בשואה הנוראה, שם הושמד שליש מעמנו.
אבל גם בתוך התהומות היותר קשים האמנו בוודאות מוחלטת שתחיית המתים הלאומית בוודאי תגיע, והיא אכן הגיעה.
ומתוך כל העליות והמורדות קמנו מהתופת, התקבצנו לארץ מארבע קצוות תבל, והקמנו מדינה לתפארת.
אבל גם בתוך התהליך המופלא הזה, מלמדים אותנו חז”ל על הפסוק בשיר השירים “דומה דודי לצבי – מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך, גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה, וכך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהן”.
הצבי רץ על ההרים, ואחרי שהוא מגיע לפסגה, הוא יורד לבקעה, ואז הוא נכסה מעינינו, ונדמה שהוא איננו, אבל מי שמבין לעומק יודע שהוא נמצא בירידה כדי לעלות לפסגה גבוהה יותר, וכך הלאה.
הכל כחלק מתהליך ההתקדמות שלו.
גם בעיתות הגאולה שלנו, ישנם אירועים וישנן תקופות שבהן הצבי נכסה, וקשה מאוד לראות את ההתקדמות.
אחד מאותם אירועים, ומהקשים שבהם, היה המתקפה הזוועתית בשמחת תורה תשפ”ד.
אבל גם מתוכה התעודדנו והתעוררנו, ויצאנו להילחם על נפשנו, על זהותנו, על מדינתנו ועל ייעודנו.
עם ישראל מלא באמונה ובוודאות בקב”ה, בנצח ישראל ובגאולתן של ישראל, וגם בתוך כל הדברים הקשים שעוברים עלינו, אנחנו לא נשברים ולא מתייאשים.
אנחנו נדרשים לעצבים של פלדה. נדרשים לסבלנות ולראיית המגמות של התהליכים.
ומהאמא הפרטית שלי, שסיפרתי עליה מקודם, אני מקבל פרספקטיבה לאמא הלאומית.
כמו שהמוני האנשים היחידים קמו מהתופת, באופן בלתי הגיוני בעליל, והקימו משפחות לתפארת, כך גם עם ישראל קם לתחיה מבית הקברות של הגלות, וכל התהליכים שהוא עובר הם חלק מההתקדמות בתהליך הגאולה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ועם ישראל חי ויחיה לנצח נצחים.