השבוע יצאנו מחג החירות, מועד לידתו של עם ישראל ביציאת מצרים, והתחלנו בדרך הארוכה אל הארץ שרק בה אנחנו יכולים להיות מי שהננו, אל המנוחה והנחלה, אל מימוש הייעוד, אל הגאולה השלימה.
והדרך ארוכה ומאתגרת.
היא עוברת גם בתחנות שבהן ישבנו על אדמתנו וגם במסעות הצלב, במרתפי האינקוויזיציה, בפרעות השונות ובמחנות ההשמדה, כפי שנציין ונזכור ביום הזיכרון לשואה בתחילת השבוע הבא.
והדרך עוד נמשכת.
גם אנחנו נדרשים לצעוד את חלקנו במעלה הדרך, ולברר לעצמנו מי אנחנו, מה ערכה של מדינת ישראל, לְמָה נועדנו ולמה דווקא כאן, בארץ שלנו.
אם אנחנו לא מבררים לעצמנו את השאלות הללו, באים זרים, בין אם הם נדמים כידידים ובין אם איבתם ושנאתם גלויה, ומכריחים אותנו לעמוד מול הבירור הזה.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מערכה ובפרשת דרכים.
לחצים אדירים מבית ומחוץ להסכים לעסקת כניעה שתסיים את המלחמה ללא ניצחון, כאשר האויב החמאסי לא הוכרע והושמד, תושבי הצפון והדרום עדיין לא יכולים לשוב לבתיהם בבטחה, ולדעתי, עסקה שכזאת גם לא תשיב את כל אחינו ואחיותינו החטופים.
המשך קיומנו כאומה בארצנו תובע מאיתנו אמונה, גבורה, בירור הזהות וטהרה מוסרית ורוחנית, כפי שמתארת התורה בפרשתנו, פרשת ‘אחרי-מות’:
“כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ … וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם”.
שבת שלום ובשורות טובות
אבי מעוז
