פרט וכלל – משפחות ומדינה
אדוני היו”ר, כנסת נכבדה
מאז המתקפה הזוועתית בשמחת תורה והאירוע המזעזע, חסר התקדים בתולדות המדינה, של חטיפת כמות כה גדולה של חיילים ואזרחים, ובהם נשים, טף וקשישים, נמצאות משפחות החטופים במוקד השיח הציבורי והתקשורתי.
סבל המשפחות הוא נורא, בוודאי כשמדובר בטרגדיות כמו זו עם החטופים שנורו בשוגג על ידי חיילי צה”ל.
המחשבה על תינוקות וילדים בשבי מטריפה כל בעל רגש בריא.
אבל החטופים הללו הם לא רק חטופים של המשפחות, אלא גם ובמיוחד של מדינת ישראל.
הם הרי לא נחטפו בגלל שם המשפחה או מקום המגורים שלהם. לחטיפה אין קשר לדעותיהם וערכיהם.
הם נחטפו מסיבה אחת ויחידה. בגלל היותם בני המדינה היהודית.
וזה לא עניין פרטי.
כולנו משפחה אחת, משפחת החטופים.
גם במובן של הערבות ההדדית שיש בעם ישראל, אבל גם במובן זה שמדובר באירוע לאומי.
אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניין שילדיי ייכנסו לעזה ויילחמו שם נגד אויב אכזר. הם חיילים של המדינה.
גם החטופים הם של המדינה.
בדיוק כפי שהילד של כל אחד מאיתנו שיצא למלחמה הוא בן של כל אחד מעם ישראל, הוא בן של עם ישראל כולו, כך גם כל אותם אחינו ואחיותינו שבשבי בעזה.
וכאשר אתה נלחם מול אויבים אכזריים כמו סינוואר וחבר מרעיו, שאצלם, בני אדם, ואפילו בני עמם, הם רק קלפים כדי להשיג את מטרותיהם המזוויעות, צריך להילחם נגדם ולהמשיך את המתקפה ואת התמרון הקרקעי בשיא התקיפות והעוצמה, ולכן בבואנו למשא ומתן צריך להשליט את המוח על הלב, את השכל על הרגש.
חובתם של המנהיגים, המדיניים והצבאיים, לפעול כנגד אויבינו מבקשי רעתנו אך ורק מתוך שכל קר וצלול מבלי להתחשב בשום כאב פרטי ואישי של משפחה של חלל או של חטוף, ולא משום אדישות ואי אכפתיות חלילה, אלא מתוך החשבון הכללי וגודל האחריות הלאומית.
רק אם נצליח להתמלא בגבורה ובתקיפות בלתי מתפשרת כלפי האכזריות החמאסית, במטרה למחות אותה מעל פני האדמה, נוכל בע”ה להביא בשלום את כל החטופים ולהגיע לניצחון המיוחל ולהשמדת החמאס.
