פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מליונים של יישובים מעשיים

הנאום המלא:

אדוני היו”ר, כנסת נכבדה

היות ואנחנו נמצאים בעיצומם של ימי האבל על חורבן שני בתי המקדש, אני רוצה להזכיר כמה דברים מדבריהם של גדולי הדורות האחרונים בנוגע לאיסור העלייה להר הבית.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל:

“אחינו היקרים הבאים לעיר קדשנו ירושלים ת”ו מקרוב ומרחוק; השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית”

“… תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה… הרחיקו אותנו חז”ל מלהתקרב אליו ואפילו לשם רינה ותפילה, שאין הרווח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה, והננו עומדים ביראה מרחוק ומצפים לחסד ה’ שישוב ירחמנו ויאר לנו באור גדולה שלימה שנזכה על ידה לטהרה גמורה, באופן שנוכל להתקרב לבית תפארתנו בכל מידת הקדושה הראויה לו”

“טמאי מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני הכותל המערבי, ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי”

“ועד אז כל ישראל חברים יתאגדו לאגודה אחת לכווין את לבם לאביהם שבשמים בלא פרץ ולא יוצאת ולא שום הריסות גדר, בלא שום חשש איסור של חילול הקודש וטומאת מקדש וקודשיו, כי אם ביראת ה’ טהורה… וברוח קדושה וטהרה”

ראוי לציין את תגובתו החריפה של הרב קוק זצ”ל לכניסתו של הברון רוטשילד למקום המקדש: “שליבי נמחץ מאוד מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מליונים של יישובים מעשיים”

אדוני היו”ר, כנסת נכבדה

אתמול אמר כאן חה”כ אחמד טיבי את הדברים הבאים ואני מצטט: “”יהודים מתפללים בבית כנסת, נוצרים בכנסיות ומוסלמים במסגדים – ומסגד אל אקצה הוא מסגד תפילה למוסלמים, נקודה.”

אז הגיע הזמן שנעשה קצת סדר בעניין. במקורות אסלאמיים קדומים כתוב שמסגד אל־אקצא, כלומר, המסגד הרחוק, שמוזכר רק פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים ששכנו על יד כפר בחצי האי הערבי, סעודיה של היום. רק חמישים שנה אחרי מות מוחמד, לאחר שנמנע מבני דמשק לבוא למכה. הם בחרו בירושלים בלית ברירה כמקום אלטרנטיבי לחג’. לצורך כך הם המציאו את השקר שלפיו מסגד אל־אקצא המוזכר בקוראן לא נמצא בחצי האי ערב, אלא בירושלים. זהו מקור התפיסה של האסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו.

אגב, אצל השיעים, העיר השלישית בקדושתה היא נג’ף שבעיראק. רק אחרי המהפיכה של חומייני בשנת 79′ העלו השיעים – האיראנים וחיזבאללה בעיקר – את ירושלים על ראש שמחתם. זהו שקר אחד.

השקר השני הוא המיקום של מסגד אל-אקצא בהר הבית. עד מלחמת ששת הימים, בתואר מסגד אל-אקצא כונה רק המסגד בדרום ההר. הר הבית כולו נקרא אצל המוסלמים ‘חראם אל-שריף’, כלומר, ‘המקום הקדוש המכובד’. רק לאחר שחרור ירושלים ומקום המקדש, הוחל השם ‘אל-אקצא’ על כל הר הבית – הר המוריה.

וכיצד מתייחסים אל המקום אותם מוסלמים שטוענים שזהו המקום השלישי בקדושתו באיסלאם? מאפשרים משחקי כדורגל על ההר, צבירת אבנים וכלי נשק קרים והתפרעויות כנגד השוטרים ומתפללי הכותל. אם זה היחס למקום הקדוש והמכובד בעיניהם, זה מלמד בצורה הכי טובה על היחס האמיתי שלהם למקום.

אצל עם ישראל לעומת זאת, הר המוריה הוא מקום מקודש כבר מעל שלושת אלפי שנים. זהו מקום עקידת יצחק, שאותו קנה דוד המלך מידי ארוונה היבוסי, שעליו בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, ועליו נבנה בימי שיבת ציון גם בית המקדש השני. עם ישראל לא חדל מעולם מלהתייחס למקום זה כמקום המקודש ביותר בעולם.

דווקא בגלל אמונתנו בקדושתו הגדולה והמיוחדת של המקום, אנחנו מתייחסים אליו בצורה הפוכה לגמרי.

כותב הרמב”ם מה היחס הנכון אל המקום:

 “מצות עשה ליראה מן המקדש … שלא ייכנס אדם להר הבית במקלו, או במנעל שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו.  ואין צריך לומר, שאסור לו לרוק בכל הר הבית… ולא יעשה הר הבית דרך שייכנס מפתח זו וייצא בפתח שכנגדה, כדי לקצר הדרך; אלא יקיפו מבחוץ.  ולא ייכנס לו אלא לדבר מצוה. כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל; אלא מהלך אחורנית מעט מעט, ומהלך על צידו עד שיצא מן העזרה.  וכן אנשי משמר ואנשי מעמד, ולויים מדוכנן–כך הם יוצאין מן המקדש, כמו שפוסע אחר תפילה לאחוריו.  כל זה ליראה מן המקדש. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה, שהוא שער ניקנור–מפני שהוא מכוון כנגד קודש הקודשים.  וכל הנכנס לעזרה–יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ד’ … ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה.

אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו …”

אשר על כן, גם אנו, כמו שמקובל ומוסכם בעם ישראל מדורי דורות, וכפי פסקי הרבנות הראשית וגדולי הדורות האחרונים, לא נכנסים להר הבית. זהו לא ריחוק נפשי, אלא ריחוק פיזי, שנובע מיחס של כבוד והערצה, ריחוק פיזי שיוצר ומחזק את הציפייה, הקשר וההשתוקקות.

ודאי שצריך שכוחות הביטחון, הצבא והמשטרה, ינכחו בהר הבית. גם מבחינת שמירת השלטון שם וגם מדין פיקוח נפש, כי אחרת הערבים יוכלו לזרוק אבנים על המתפללים בכותל. אבל זה לא מתיר לאנשים פרטיים לעלות לשם.

הר הבית אינו דומה לשאר המקומות בארץ ישראל. התרגלנו לעיקרון שלפיו הריבונות מתחזקת במקום שבו בונים בתים, סוללים כבישים, מאכלסים ומסתובבים. עיקרון זה נכון בשאר הארץ. אבל הר הבית זה משהו אחר. הר הבית אינו מקום של התיישבות ומגורים. הריבונות בהר הבית תתחזק אם נדע איך להתייחס אליו. ההסתובבות שלנו שם, כמקום טיול והפגנת נוכחות, לא תגרום להר הבית להישאר בידינו. שמירה על קדושת הר הבית ועל מוראו היא המהות של המקום, ודווקא היא נותנת לנו זכות, שייכות ובעלות על המקום

האם נעלה להר הבית רק כי חמאס אינם רוצים בכך? וכי לעשות כל מה שהערבים אינם רוצים שנעשה נקרא כיבוש?! אין שום קשר בין עלייה להר הבית לבין כיבוש הר הבית. כיבוש משמעותו שמונעים מאיתנו בכוח לעשות דבר שאנחנו צריכים ומצווים לעשותו, ואז אנחנו קמים ועושים אותו. אבל להר הבית אנו לא נכנסים, לא בגלל פחד מחמאס אלא כי אנחנו לא רוצים. כי אנו יודעים – בגלל האיסור ההלכתי לעלות ובגלל מצוות מורא מקדש.

הר הבית בידינו, הריבונות הישראלית בהר הבית קיימת. זו עובדה שאינה תלויה במספר היהודים או הערבים שנכנסים לשם. ודאי שהיה ראוי לאחר מלחמת ששת הימים לסגור את דלתות ההר על מנעול ובריח ולא לאפשר כניסה של אדם, יהודי או נוכרי, מלבד כניסת כוחות הביטחון של מדינת ישראל, אך בסופו של דבר המדינה היא שמאפשרת לערבים להסתובב בהר הבית, מפני שכרגע אנו לא רוצים למנוע זאת בגלל שיקולים מדיניים וביטחוניים כאלו ואחרים.

העלייה להר הבית לא רק שאינה מחזקת את הריבונות בו אלא אף מחלישה אותה ועלולה לגרום חס ושלום שהוא לא יהיה בידינו. כי בזה שאנחנו יודעים את ערך המקום ושומרים על כבודו וקדושתו, רק על ידי כך נזכה שהוא יהיה בידינו. אבל אם חס ושלום אנו מזלזלים בקדושת המקום, אנו עלולים לאבד אותו.

הכניסה להר כפי שנעשית היום רחוקה מאוד ממידת היראה הנדרשת למקום עליון ונורא זה. ראשית, הגבולות אינם ברורים דיים. נכנסים לספקות חמורים של טומאת מקדש וקדשיו. נוסף על כך גם אם נניח שאדם נכנס למקום המותר ללא ספק, רבים מהעולים אינם נוהגים במורא מקדש כראוי.

העלייה להר הבית כיום היא ההפך הגמור מדברי הרמב”ם שהזכרתי. נעשים שם סיורים מודרכים, כאילו זה אתר תיירות, עלייה בתערובת המינים, הפעלות לילדים בהר הבית, לעיתים, עלייה בלבוש לא צנוע. רבים מהעולים אף מסתדרים ומצטלמים בהר כמו בתמונת מחזור. איך אפשר לטייל ולהצטלם בהר הבית? עומדים לפני ד’, בהר קדשו, והראש עסוק בכך שתהיה תמונה יפה למזכרת להראות לחברים?! האם ליד ארון הקודש בבית הכנסת היו מעיזים להצטלם כך?! כמה רחוקה התנהגות זו ממורא מקדש! כל זה נעשה בהפקרות, בקלות ראש.

כשיגיע הזמן, כפי שאנו מתפללים בכל יום ויום, ועם ישראל יהיה במדרגה המתאימה לכך, “ייבנה בית המקדש”, ומה שיצא משם, הוא לא בשורה של חרב ודם, אלא אורה וברכה לכל העולם.

במהרה בימינו. אמן

_{צילום תמונה ראשית: שאטרסטוק}