בעזרת ד׳ כשנחזה מחר בשיבת אחינו לאחר שנתיים נוראיות בשבי, נברך בשמחה ומכל הלב ‘שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה‘, ‘ברוך … מתיר אסורים‘ ו‘ברוך … מחיה המתים‘.
אין שום סיכוי שהיינו מגיעים ליום הזה לולא גבורת הלוחמים ומסירות נפשם וללא הקרבת חייהם של הנופלים, הי”ד.
זה גם לא היה קורה ללא הנהגתו של ראש הממשלה את מדינת ישראל בשנתיים אלו, בשינוי המצב באזורנו – בלבנון, בסוריה, באיראן, בתימן, בקטאר ובשחרור כל חטופינו החיים כשצה”ל עודו ברצועת עזה, וכל זאת אל מול אופוזיציה ודיפסטייט חסרי אחריות, אנרכיסטים ברחובות, תקשורת עוינת, לחצים בינלאומיים כבדים, עצירת חימושים, סנקציות ועוד ועוד.
אבל מה שנכון לגבי שחרור החטופים, איננו נכון כלל בנוגע ל‘חזון השלום של טראמפ‘.
כוונותיו של ראש הממשלה בשיתוף הפעולה עם יוזמת טראמפ ודאי טובות, אבל אי אפשר לעצום את העיניים.
הסכנות הן גדולות וודאיות בהרבה מהסיכוי לאיזו שהיא תועלת לבטחון המדינה.
יש פה סכנות כבדות לבטחון המדינה כאשר כל כח ומדינה רוצים לנצל את התוהו ובוהו ששורר כאן ולקדם את האינטרסים הצרים שלהם וכל אחד מהם חושב שהכל יסתדר כמו שהוא מעוניין.
צריך להיות עיוור מוחלט כדי להאמין שמהיוזמה של טראמפ יצא טוב.
אני מכבד מאוד את רוח השכנת השלום של נשיא אמריקה, אבל הרוח הזאת היא פואטית ושייכת יותר לאסתטיקה, לשירה וכדומה. כל זה לא שייך לגדרי המציאות ולהתמודדות עם הסכנות הביטחוניות העומדות לפתחנו.
אי אפשר מיד לסגת ולפרק את כל הישגי המלחמה, זה פשוט המשך של התסבוכת הנפשית של ‘רדיפת השלום המדומה‘.
להסכים ל”הסכם” ולמהלך הזה, זה מעיד על עייפות נפשית ועל עייפות פוליטית וכך אי אפשר לנהל מדינה.
הנהגה צריכה לפעול מתוך אחריות ותפיסה ריאלית ולא מתוך שאיפות אוטופיות, כמו אלו שהובילו את הסכמי אוסלו, הבריחה מלבנון, הגירוש מגוש קטיף ועסקת שליט.
צריך לשמור על המדינה!
צריך לשמור על עם ישראל!
האם בעולם העסקים מישהו היה מעלה בדעתו לעשות עסקה עם סיכונים שכאלה?
הכרזה על סיום המלחמה, אי השמדת החמאס, על כל תשתיות הטרור שעדיין קיימות, יחד עם חיזוקו בשחרור מאות המרצחים הארורים, המעורבות של מדינות איסלאמיסטיות עוינות ושל מדינות זרות שבוחשות בקלחת שלנו מתוך אינטרסים שלהן, אי החלת ריבונות והלחץ להקמת מדינת טרור בלב הארץ, שמתקפת הטרור בשמחת תורה תשפ”ד עלולה להתגמד לעומת מה שהיא תשאף ותהיה מסוגלת לעשות…
כן, אלו ועוד ‘מבטיחים‘ לנו אתגרים קשים ביותר.
זו הסיבה שאין בכוונתי להשתתף כסטטיסט בהצגה “החגיגית” מחר במליאת הכנסת.
אין זה הזמן לחגיגיות.
זה הזמן לזכור את הנופלים ולחבק את משפחותיהם, לשמוח על שחרור החטופים ולכאוב את כאבם ולא לחגוג הסכם שמכשיר את החטיפות ומעשי הטבח הבאים.
הלב והדמיון מקווים שהחששות יתבדו.
השכל והניסיון ההיסטורי, לעומתם, מלמדים אחרת ומחייבים אותנו להיזהר ולהישמר מפני מלכודות שכאלה.
