בדיון בכנסת לציון יום הרצל, אמר ח”כ אבי מעוז:
אדוני היו”ר, כבוד השרים, מכובדיי האורחים מההסתדרות הציונית, כנסת נכבדה
בשבוע שעבר דיברתי כאן על הנחת היסוד המוטעית כאילו האליטה הסוציאליסטית החילונית, בנתה את המדינה, והראיתי כיצד עוד הרבה לפני העלייה הסוציאליסטית החילונית, המכונה ‘העלייה השנייה’, הובילו את מהלך שיבת ציון אנשים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות בעליית תלמידי הגר”א ותלמידי הבעש”ט, ביציאה מהחומות, בגאולת הקרקעות וברוב משתתפי הקונגרס הציוני הראשון.
היום, במסגרת ציון יום הרצל, אני רוצה לעסוק בעוד הנחת יסוד שכולנו גדלנו עליה, כאילו הרצל, חוזה המדינה ומייסד התנועה הציונית, היה יהודי ממשפחה מתבוללת, רחוק מהיהדות, שהתעורר לעסוק בעניין העם היהודי בעקבות פרשת דרייפוס.
במחקרי השנים האחרונות התברר שהנחת היסוד הזאת כלל וכלל לא נכונה.
סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר זמלין, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה אלקלעי זצ”ל, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות.
אביו ואמו, יעקב וז’אנט, היו יהודים שומרי מסורת והיו להם מקומות שמורים בבית הכנסת הגדול בבודפשט. הרצל עצמו למד בחינוך יהודי עד גיל 10, ובגיל 13 עלה לתורה וחגג בר מצוה.
עיסוקו בבעיה היהודית לא התחיל כאמור בפרשת דרייפוס, אלא לפחות 13 שנים קודם לכן.
בשבת לפני הקונגרס הציוני הראשון הגיע הרצל לבית הכנסת בבאזל, שם כובד בעלייה לתורה. ביומנו הוא כתב: “כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים”.
באותו נאום הפתיחה של הקונגרס אמר הרצל בין השאר כך: “אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים”, ועוד הוסיף: “גלוי וידוע שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים”.
בהזדמנות אחרת אמר: “כשם שאנו רוצים בתחום הכלכלי והמדיני ליצור תנאים חדשים, כך אמורים אנו בתחום הרגש לשמור בקדושה על הישן”.
באחרית ימיו, כשנפגש עם האפיפיור, חרג הרצל מכללי הטקס, נמנע מלכרוע ברך אל מול הצלב שענד האפיפיור, וסירב לנשק את ידו המושטת. על הפגישה הזאת הוא כתב שהוא חש בה: “שהקונפליקט בין רומא, שהוא דיבר בשמה, ובין ירושלים, שבשמה דיברתי, שב ונתגלה”.
ישנן עוד דוגמאות רבות, אבל העולה מכולן הוא, שגם אם הרצל עצמו לא היה שומר תורה ומצוות במובן המלא של העניין, הוא היה מחובר לזהות היהודית שלו ושל עמו בצורה עמוקה מאוד, וזה מה שהניע אותו בפעולותיו האדירות.
אדוני היו”ר, עשרות שנים לפני הקמתה של התנועה הציונית ע”י בנימין זאב הרצל כבר החלה להופיע בעם ישראל רוח ההתעוררות של השיבה לציון.
הערך המיוחד של פעולתו של הרצל היה בהגשמת הרוח הזאת לידי מעשה לאומי. לא רק התקבצות של יהודים לארץ, הקמת בתים ושכונות וחידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל, שהינם כמובן חשובים ביותר, אלא הקמת תנועה לאומית, שפועלת בשדה המדיני המעשי בקרב האומות, ומתחילה לקבל מחדש יחס של אומה, ולא של אוסף יחידים.
במובן הזה, הסביר מרן הרב קוק זצ”ל בהספדו מספר ימים לאחר פטירתו של הרצל, ביטאו הרצל והקמת התנועה הציונית את הכח שמקים לתחייה את הגוף הלאומי ואת בקשת הופעתם של החיים הלאומיים המעשיים והממשיים בצורה של מדינתו של עם היושב בארצו.
עלינו, שנולדנו כבר לתוך המציאות המופלאה של קיומה של מדינת ישראל, מוטל התפקיד להמשיך את המהלך, לשמור על יהדותה של מדינת ישראל ולגלות עוד יותר את הנשמה והרוח שמובילים את כל התהליך המופלא הזה של שיבת ציון.
