הרבה לפני שאנשי יסוד המעלה בחרו לפני 140 שנה לנטוע עצי פרי בט”ו בשבט, והרבה לפני שבחלק מגלויות ישראל נהגו לאכול מפירות האילן ובפרט משבעת המינים ביום זה, היה ט”ו בשבט ראש השנה לאילן.
המשמעות של ראש השנה לאילן היא למצוות רבות התלויות בארץ, כמו ערלה, תרומה, מעשרות וביכורים, מצוות שיחד עם תחייתנו הלאומית קמו אף הן לתחייה של התקיימות מעשית.
ולכן היום הזה הוא קודם כל החיבור שלנו לארץ ולמצוותיה.
לכן ברור שכשאוכלים פירות בט”ו בשבט, אין שום עניין לאכול פירות מיובשים ממדינות עוינות, אלא דווקא את פירותיה של הארץ שגם היא קמה לתחייה יחד עם תחייתו של העם, והחלה לתת את פירותיה לעם ישראל, שזהו הסימן המובהק ביותר של הקץ המגולה, כפי שקבעו זאת חז”ל בגמרא במסכת סנהדרין.
אבל השנה היום הזה מקבל משמעות עוד יותר עמוקה כשאנחנו ניצבים בשיאה של המערכה הזאת על הארץ.
מערכה בין מי ששאיפתם להשליט על הארץ ועל כל העולם את דת החרב והמוות, מי שכל שאיפתם, מגמתם ומעשיהם בפועל זה רוע, סבל, אכזריות וברבריות, כפי שחווינו בתופת הנוראית שהביאו עלינו בשמחת תורה, לבין מי ששאיפתם, מגמתם ומעשיהם בפועל הם להביא לארץ הזאת ולאנושות כולה ברכה, אור וחיים.
