אני רוצה להסביר מדוע אני מצביע נגד החוק הזה.
במדינת ישראל ישנם שני מסלולים של בתי הספר. מסלול רשמי ומסלול לא רשמי.
תחת המסלול הרשמי נמצאים החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי, הממלכתי חרדי והרשתות החרדיות של יהדות התורה ושל ש”ס. המוסדות הללו מקבלים תקצוב של 100% פר תלמיד.
במסלול השני, הלא רשמי, נכללים מוסדות המוכר שאינו רשמי ומוסדות הפטור.
אותם הורים שבחרו לשלוח למוסדות המוכר שאינו רשמי ידעו מראש שהם זכאים לקבל רק 75% ממה שמקבל תלמיד במסלול הרשמי, אבל בחרו לעשות זאת, ובתנאי שיוכלו להעניק לילדיהם חינוך שהם מאמינים בו ושמתאים להשקפת עולמם ודרך חייהם.
דא עקא, במהלך עשרים השנים האחרונות התקצוב הזה הלך ונשחק, והפער בין מה שמקבלים אותם מוסדות לעומת מה שהם היו אמורים לקבל עומד על 3,500 ש”ח לשנה לתלמיד.
המשמעות הישירה של הפער הזה היא תשלום של מאות שקלים לחודש שההורים משלמים על כל תלמיד.
המשמעות היא מורים מסורים עם משכורות רעב.
המשמעות היא מוסדות עשירים בערכים שמתנהלים בדלי דלות מבחינה תקציבית.
זו כנראה הדרך של קומיסר החינוך לחנוק את המוסדות הללו, כדי שההורים ייאלצו להתיישר ולהעביר את ילדיהם לחינוך הרשמי.
אבל ב”ה זה לא קורה, והמוסדות הללו רק גדלים, ונוספים אליהם מוסדות חדשים נוספים.
ישנם אלפי תלמידים כאלה בציבור הדתי לאומי, שלומדים במוסדות תורניים לאומיים של בנים ושל בנות.
לילדים הללו ישנם אלפי הורים, שנושאים בנטל הכלכלי הלא מוצדק הזה, כדי שילדיהם יקבלו חינוך תורני לאומי בהתאם לאמונתם.
כל הבוגרים של המוסדות הללו משרתים בצבא.
גם ההורים שלהם וגם המורים שלהם משרתים במילואים ובשנה האחרונה שירתו מאות ימים.
אני נלחם למען המשפחות האלה. אני נלחם למען המילואימניקים האלה, שנושאים מעל ומעבר בזכות השירות הצבאי, אבל בצורה לא שוויונית ולא הוגנת נושאים בנטל הכלכלי הלא שוויוני של חינוך ילדיהם.
לצערי, ראש הממשלה ושר האוצר מסרבים לתקן את העוול הזה.
במסגרת כל החוקים והתקנות שאנחנו רוצים להעביר למען המילואימניקים, צריך לתקן גם את העוול הזה.
עד שהוא לא יתוקן אצביע נגד חוקי התקציב.
