תמיד היו הדלפות. תמיד היו שיקולים פוליטיים, למשל אצל פקידים בכירים במערכת המשפט או אצל בכירים במערכת הביטחון. אבל פעם היה מקובל שזה לא דבר לגיטימי, ולכן לפחות למראית עין, השתדלו להסתיר את זה. אבל היום, ה’דיפ סטייט’ כבר לא רואה בעצמו כמי שצריך להימצא בצללים.
המדינה שלהם. מערכת המשפט שלהם. התקשורת שלהם. וכל מה שנותר זה לטפל בדרג הנבחר, שברוב חוצפתו מעז לחשוב שבגלל שהעם בחר בו, זה מקנה לו את הזכות למשול. אז כשראש ממשלה פונה ליועמ”שית ולראש השב”כ לחקור הדלפות, דממה והתעלמות. אבל כשהרמטכ”ל פונה לראש השב”כ לחקור הדלפות, אין בעיה להתנהג כמו בק.ג.ב., לזרוק אנשים למרתפי חקירות כשהם אזוקים ומכוסים בעיניים כמו מחבלים, למנוע מהם מפגש עם עו”ד ולהתעלל בהם עד שישקלו להתאבד.
כשבמשך תקופה ארוכה ישנן קריאות נרחבות לסרבנות ע”י קצינים במיל’, שר הביטחון והרמטכ”ל דוממים כמו דגים. אבל כשקצין במילואים, מסור וערכי מאין כמותו, מעז להביע ביקורת על התפיסות של הרמטכ”ל, הוא מודח משירות. במדינת ישראל מתרחש ניסיון פוטש. העיתונאי עמית סגל ציטט בימים האחרונים מספרו החדש של ח”כ לפיד, שם הוא כותב, שלפני ההצבעה על עילת הסבירות, ראש השב”כ רונן בר אמר לו שנתניהו ושותפיו: “מסכנים את ביטחון המדינה, אתם חייבים לעשות משהו”.
זה משתלב היטב עם הדיווח שחשפתי לפני כשנתיים, שבשב”כ היו דיונים על מצב שבו הם יצטרכו להגן על הדמוקרטיה מפני הממשלה הנבחרת. רק על זה, עוד לפני המחדלים הנוראיים של ליל שמחת תורה, ראש השב”כ רונן בר היה צריך ללכת הביתה. האמירה של היועמ”שית ש”אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי”, נתנה רוח גבית לאנרכיה וחסימת כבישים.
במוצ”ש האחרון האמירה הזו תורגמה כך: אין מחאה אפקטיבית ללא ירי פצצות תאורה לעבר ביתו של רוה”מ. רק על זה היה צריך לפטר את היועמ”שית. על הרמטכ”ל אני בכלל לא מדבר. זה כבר מובן לכולם שהוא היה צריך ללכת הביתה מזמן. אפילו חברי הכנסת איזנקוט, ליברמן וכהנא אמרו את זה. בטח שאסור לו להמשיך במינויים בצבא. הגיע הזמן לגדוע באיבו את ניסיון הפוטש של פקידים בכירים שמנסים להפיל ממשלה נבחרת.
