הנצי”ב מוולוזי’ן, בפירושו לפרשת בלק שקראנו בשבת שעברה, משווה בין שאול המלך לדוד המלך.
על שאול המלך נאמר “ואל כל אשר יפנה ירשיע”, ועל דוד המלך נאמר: “ויהי דוד לכל דרכיו משכיל”.
בשני הפסוקים הכוונה היא שהם הצליחו במלחמות שלהם.
אלא, מסביר הנצי”ב, ישנו הבדל.
יש מי שמתגבר במלחמה אבל לא כובש את מי שהוא נלחם כנגדם, אלא רק מפיל ומחליש אותם.
במקרה הזה, הפעולה שלו היא בעיקר כלפי האויב, אבל זו לא הצלחה מוחלטת לאומה שלו.
לעומת זאת, יש מי שמתגבר וכובש את שטח האויב וזוהי הצלחת האומה שלו.
לעומת שאול, שהיה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו, דוד היה כובש ומעמיד נציגים של השלטון שלו בכל האומות שכבש.
הבדל נוסף שמציין הנצי”ב הוא, שמי שרק מחליש את האויב, זו פעולה זמנית, עד שהאויב יתגבר שוב, וממילא יש צורך להישמר ממנו כל הזמן.
לעומתו, מי שכובש את השטח ומעמיד שם נציגים של שלטונו, דואג בכך לזה שהאויב לא יוכל להתגבר ולהתעצם מחדש, ועל כן האומה המנצחת לא צריכה להישמר כל הזמן מפני האויב.
כבימים ההם גם בזמן הזה.
במקום לבסס את שלטוננו ביהודה, שומרון וחבל עזה, למלא אותם בהתיישבות יהודית, ובכך לחזק גם לחזק את הביטחון, נמנענו מריבונות, הבאנו לכאן את מרצחי אש”ף נתנו להם שליטה בשטח וחימשנו אותם, ובסופו של דבר ברחנו מחבל עזה ואיפשרנו לחמאס להשתלט עליו.
במקום לפעול מיד לאחר שמחת תורה תשפ”ד להכרעת החמאס על ידי הנעת אוכלוסייה, מצור על המחבלים, כיבוש שטח והחזקתו, ביצענו פשיטות לאותם מקומות שוב ושוב, ובכך איפשרנו למחבלים להיערך כל פעם מחדש ובכך להצליח להחזיק בחטופינו ולפגוע בחיילינו גם שנה ותשעה חודשים לאחר אותה מתקפה נוראה.
צה”ל נוקט בשיטת המכות הכואבות ויצירת התנאים לעוד עסקאות, במקום חתירה להכרעה.
הגיע הזמן שנפנים את המסר הזה.
הגיע הזמן שנכיר בראיה בהירה מי הם אויבינו ומה שאיפותיהם.
הגיע הזמן שנפסיק לדמיין שבמכות כואבות בלבד נצליח לגדוע את שאיפתם להשמיד אותנו.
הגיע הזמן שנחדל משיטת הפשיטות, הסבבים והעסקאות החלקיות ונחתור להכרעת אויבינו, בצורה שלא רק תוריד להם את המוטיבציה באופן זמני, אלא תמחה אותם מעל פני האדמה, ושיטה זו, היא ורק היא, תוכל להשיב לנו את כל החטופים.
הגיע הזמן שנפסיק לברוח מהארץ, שחיכתה לנו בנאמנות במשך אלפיים שנות גלות, ושהחלה לפרוח מחדש רק כאשר התחלנו לשוב אליה.
הגיע הזמן שנבין שרק שלטון וריבונות שלנו על חלקי ארצנו יביאו לנו ביטחון ושלום.
