נאומו של חה”כ אבי מעוז במסגרת הדיון במליאה על ציון יום ירושלים וזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל:
לפני 78 שנים, במהלך מלחמת העצמאות, בליל י’ באייר תש”ח, חמישה ימים לאחר הכרזת העצמאות, נעשה ניסיון של הפלמ”ח לפרוץ אל הרובע היהודי הנצור.
הכח העיקרי בשער יפו לא הצליח לפרוץ, אבל כח ההסחה שהיה בשער ציון הצליח לכבוש את השער ולהיכנס אל אנשי הרובע הנצורים.
נראה היה שהרובע ניצל, ואולי אף שהעיר העתיקה תישאר בידינו.
אולם, מפאת מצוקת כח האדם של הלוחמים והגעת כוחות הלגיון הירדני, השער והמעבר לרובע נכבשו, ולאחר כמה ימים הרובע נפל, וירושלים העתיקה, מקום המקדש והכותל המערבי נלקחו מאיתנו ל-19 שנים.
מבחינת ההשגחה האלוקית טרם הגיע הזמן.
19 שנים לאחר הקמת המדינה, בליל יום העצמאות תשכ”ז, עמד מורי ורבי, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, על הבימה בישיבת מרכז הרב, סיפר על התחושות הקשות שהיו לו עם החלטת האומות על חלוקת הארץ בכ”ט בנובמבר, וזעק על שכחת חברון, שכם, יריחו ועבר הירדן.
למחרת, במוצאי יום העצמאות, בפסטיבל הזמר והפזמון הושמע לראשונה שירה של נעמי שמר ‘ירושלים של זהב’ עם השורות על כך שאין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה והקהל הצטרף בהתלהבות.
כשסיפרו על כך לרב צבי יהודה, הוא הגיב, שאם הם שרו כך, השיר אכן יתממש.
ואכן, שלושה שבועות לאחר מכן, בכ”ו באייר, פתחה ישראל במלחמה כנגד צבאות מצרים וסוריה.
במהלך תקופת ההמתנה שלפני המלחמה, מדינת ישראל העבירה למלך ירדן, חוסיין, מסרים חוזרים ונשנים, שהיא איננה מעוניינת במלחמה איתו.
כוחות פיקוד מרכז נערכו רק למניעת מחטפים על ידי הצבא הירדני.
לא הייתה כוונה ישראלית לכבוש את יהודה ושומרון ואת העיר העתיקה.
אולם, בבוקרו של היום הראשון למלחמה, חוסיין התפתה לאשליות הצבא המצרי שישראל עומדת להיות מוכרעת והצטרף למלחמה.
הרב דוד כהן זצ”ל, ‘הרב הנזיר’, כותב ביומנו, שכשפרצה המלחמה הוא לא הבין מה תכליתה.
היה לו ברור שסגירת מיצרי טיראן והכנסת כוחות הצבא המצרי לסיני אינן הסיבות האמיתיות מבחינת ההשגחה האלוקית.
אבל כאשר הוא שמע שירדן מצטרפת למלחמה הוא הבין מיד.
המלחמה על ירושלים.
הגיעה העת.
מיד לאחר שחרור הכותל, הרב צבי יהודה והרב הנזיר היו מהאזרחים הראשונים שהובאו לכותל המשוחרר.
וכך אמר שם הרב צבי יהודה:
“אל כל עם ישראל, ואל כל אומות העולם. ידעו כולם שאנחנו עושים חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת לתוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”.
מעולם לא היה ספק אמיתי שנשוב ארצה מהגלות הארוכה.
מעולם לא היה ספק אמיתי שנשוב לירושלים, לכותל ולמקום המקדש.
הוודאות הזאת נבעה מההבטחה האלוקית כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרי הנביאים.
הוודאות הזאת לא חדלה מאיתנו לרגע והיא זאת שדחפה את כל העולים והשבים במסירות נפש לאורך כל ההיסטוריה, ובמיוחד בעת שיבת ציון, מתלמידי הבעל שם טוב והגאון מווילנא ועד לקהילת ביתא ישראל מאתיופיה שמסרה נפשה, פשוטו כמשמעו, לשוב לציון.
ומכאן אני אומר:
לא יועילו הפרובוקציות המבוזות של נשות הכותל.
לא יועילו הורדות פאץ’ משיח ממדי החיילים ושליחתם לכלא.
לא יועילו עיכובי חוק הכותל וחוק הריבונות.
עם ישראל צועד בראש מורם עם הפנים קדימה.
אל עבר ביאת המשיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו.
וכדברי מרן הרב קוק זצ”ל:
“ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד’ העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע”.
