נאומו של חה”כ אבי מעוז במסגרת יום ציון מכתב ח”י המשפחות מגיאורגיה
מכתב ח”י המשפחות מגיאורגיה שאותו אנו מציינים היום הוא מסמך לאומי מכונן, שהיה ראוי שיילמד בכל כיתה ובכל מוסד במערכת החינוך.
יהדות ברית המועצות הייתה כלואה מעבר למסך הברזל.
לא רק כלואה באופן פיזי, אלא מוסתרת ונעלמה מעיני שאר חלקיו של העם היהודי.
והנה, באותה שנה, תשכ”ט, הפציע והבליח האור הקטן הזה מתוך החשיכה.
במכתב, ח”י המשפחות מדגישות, ששאיפתן ורצונן לעלות ארצה, לא נובעים מחשש אנטישמי או מרצון לקיים את חיי הדת שלהם.
מה שהניע את חותמי המכתב הייתה תודעה יהודית לאומית שורשית ועמוקה.
תודעה, שבה עדיין היה צרוב באופן חי הכאב של חורבן ירושלים ובית המקדש על ידי ממלכת רומי.
תודעה, שעבורה אימי הגלות ושרידותו של העם היהודי הם מציאות חיה ונושמת.
תודעה, שגם מעבר למסך הברזל לא נסתר מעיניה כלשון המכתב ש”נתקיימה הנבואה: עם ישראל קם מאפרו”.
יש מי שהיום היו קוראים לכותבי מכתב שכזה ‘משיחיסטים הזויים’.
לכאורה, עם כל הניסוח מעורר ההשראה של המכתב, היה מדובר בסך הכל ב-18 משפחות. קמצוץ בלתי משמעותי מתוך מיליוני היהודים שמעבר למסך הברזל.
אבל מרן הרב קוק זצ”ל לימד אותנו שאנחנו צריכים להתרגל להסתכל על המציאות – על התוך ועל הנולד.
מה הכוונה?
בתורה נאמר שעם ישראל הוא עם חכם ונבון.
חז”ל מלמדים אותנו שנבון זה מי שמבין דבר מתוך דבר, וחכם הוא מי שרואה את הנולד.
להבין את התוך, זה לא להיות כבול אל החיצוניות הפיזית והכמותית, אלא לדעת להתבונן בתוכיות הדברים, בעומקם.
כמו הורים שעומדים מול תינוק בוכה, שעסוק רק באכילה, שינה, בכי ולכלוך הטיטול, אבל הם יודעים שבתוכו ישנה נשמה שעוד תופיע במלוא תפארתה כשתינוק זה יגדל.
לראות את הנולד, זה לא להישאר במשמעות הרגעית של המציאות הנוכחית, אלא להכיר במה שעתיד לצמוח ממנה.
כמו אותם הורים, שרואים בחזונם את האדם הגדול שעתיד לצמוח מאותו תינוק.
המציאות החיצונית הרגעית של אותו מכתב הייתה פנייה של 18 משפחות מגיאורגיה.
אבל המכתב היה ביטוי לתוך, לנשמה היהודית שבערה בכל מיליוני היהודים מעבר למסך הברזל, לכיסופים לציון במשך אלפיים שנה.
ומה שהיה עתיד להיוולד מהמכתב הזה, זו נפילת מסך הברזל עשרים שנה מאוחר יותר ויציאתם לחופשי של כל אותם מיליוני יהדות בריה”מ לשעבר.
לא לחינם אמרה גולדה מאיר ואני מצטט: “לולא היה המכתב של שמונה עשרה המשפחות, לא הייתה עלייה מברית המועצות”. סוף ציטוט.
ב”ה שזכיתי גם אני ליטול חלק באותו מהלך, כאשר כ-15 שנים מאוחר יותר נתתי את חלקי הקטן במאבק למען שחרורו של נתן שרנסקי, מאבק שסדק את מסך הברזל.
המאבק הנחוש הזה של אותן ח”י משפחות מגיאורגיה והמאבק של נתן שרנסקי יחד עם שאר חבריו אסירי ציון ומסורבי העלייה, הם לא עוד מאבקים כנגד דיכוי ולמען שחרור לאומי, כמו מאבקים אחרים בעולם.
המאבקים הללו הינם התפרצות של הנשמה של עם ישראל.
התפרצות של הנשמה שלנו שהייתה כלואה בבור הכלא של הגלות.
התפרצות של הנשמה היהודית הלאומית שלנו שמבקשת לשוב אל הארץ, לשוב להיות עם, לשוב אל הזהות, אל המהות והייעוד שלנו, כעם שנבחר לשליחות היסטורית על ידי בורא עולם לפני למעלה מ-3,000 שנה.
כדי לוודא שהתפרצות הנשמה הזאת תישמר באמת כתהליך תחייתו של עם ישראל, ולא כאיזשהו מהלך כלכלי של שיפור איכות חיים שמאפשר גם לאחרים לבוא לארץ, הגשתי את הצעת החוק מיהו יהודי ואת הצעת החוק לתיקון חוק השבות וביטול סעיף הנכד.
כי רק אם נשמור על זהותנו היהודית לאומית כעם וכמדינה, נוכל באמת למלא את ייעודנו להביא ברכה וגאולה לכל האנושות.