פרשת וארא

חה”כ אבי מעוז הסביר בפירוט למה הוא לא מגיע לנאומו של הנשיא טראמפ בכנסת:
בעזרת ד׳ כשנחזה מחר בשיבת אחינו לאחר שנתיים נוראיות בשבי, נברך בשמחה ומכל הלב ‘שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה‘, ‘ברוך … מתיר אסורים‘ ו‘ברוך … מחיה המתים‘.
אין שום סיכוי שהיינו מגיעים ליום הזה לולא גבורת הלוחמים ומסירות נפשם וללא הקרבת חייהם של הנופלים, הי”ד.
זה גם לא היה קורה ללא הנהגתו של ראש הממשלה את מדינת ישראל בשנתיים אלו, בשינוי המצב באזורנו – בלבנון, בסוריה, באיראן, בתימן, בקטאר ובשחרור כל חטופינו החיים כשצה”ל עודו ברצועת עזה, וכל זאת אל מול אופוזיציה ודיפסטייט חסרי אחריות, אנרכיסטים ברחובות, תקשורת עוינת, לחצים בינלאומיים כבדים, עצירת חימושים, סנקציות ועוד ועוד.
אבל מה שנכון לגבי שחרור החטופים, איננו נכון כלל בנוגע ל‘חזון השלום של טראמפ‘.
כוונותיו של ראש הממשלה בשיתוף הפעולה עם יוזמת טראמפ ודאי טובות, אבל אי אפשר לעצום את העיניים.
הסכנות הן גדולות וודאיות בהרבה מהסיכוי לאיזו שהיא תועלת לבטחון המדינה.
יש פה סכנות כבדות לבטחון המדינה כאשר כל כח ומדינה רוצים לנצל את התוהו ובוהו ששורר כאן ולקדם את האינטרסים הצרים שלהם וכל אחד מהם חושב שהכל יסתדר כמו שהוא מעוניין.
צריך להיות עיוור מוחלט כדי להאמין שמהיוזמה של טראמפ יצא טוב.
אני מכבד מאוד את רוח השכנת השלום של נשיא אמריקה, אבל הרוח הזאת היא פואטית ושייכת יותר לאסתטיקה, לשירה וכדומה. כל זה לא שייך לגדרי המציאות ולהתמודדות עם הסכנות הביטחוניות העומדות לפתחנו.
אי אפשר מיד לסגת ולפרק את כל הישגי המלחמה, זה פשוט המשך של התסבוכת הנפשית של ‘רדיפת השלום המדומה‘.
להסכים ל”הסכם” ולמהלך הזה, זה מעיד על עייפות נפשית ועל עייפות פוליטית וכך אי אפשר לנהל מדינה.
הנהגה צריכה לפעול מתוך אחריות ותפיסה ריאלית ולא מתוך שאיפות אוטופיות, כמו אלו שהובילו את הסכמי אוסלו, הבריחה מלבנון, הגירוש מגוש קטיף ועסקת שליט.
צריך לשמור על המדינה!
צריך לשמור על עם ישראל!
האם בעולם העסקים מישהו היה מעלה בדעתו לעשות עסקה עם סיכונים שכאלה?
הכרזה על סיום המלחמה, אי השמדת החמאס, על כל תשתיות הטרור שעדיין קיימות, יחד עם חיזוקו בשחרור מאות המרצחים הארורים, המעורבות של מדינות איסלאמיסטיות עוינות ושל מדינות זרות שבוחשות בקלחת שלנו מתוך אינטרסים שלהן, אי החלת ריבונות והלחץ להקמת מדינת טרור בלב הארץ, שמתקפת הטרור בשמחת תורה תשפ”ד עלולה להתגמד לעומת מה שהיא תשאף ותהיה מסוגלת לעשות…
כן, אלו ועוד ‘מבטיחים‘ לנו אתגרים קשים ביותר.
זו הסיבה שאין בכוונתי להשתתף כסטטיסט בהצגה “החגיגית” מחר במליאת הכנסת.
אין זה הזמן לחגיגיות.
זה הזמן לזכור את הנופלים ולחבק את משפחותיהם, לשמוח על שחרור החטופים ולכאוב את כאבם ולא לחגוג הסכם שמכשיר את החטיפות ומעשי הטבח הבאים.
הלב והדמיון מקווים שהחששות יתבדו.
השכל והניסיון ההיסטורי, לעומתם, מלמדים אחרת ומחייבים אותנו להיזהר ולהישמר מפני מלכודות שכאלה.

חה”כ אבי מעוז בראיון בחול המועד מהכותל

ראיון של חה”כ אבי מעוז ברדיו קול ברמה

חה”כ אבי מעוז פנה במכתב לשר המשפטים לדאוג לתמיכת הקואליציה בהצעת חוק הריבונות:
נכבדי,
כזכור לך, הצגתי את הצעת החוק שלי להחלת הריבונות במליאת הכנסת במושב הקודם בתאריך כ’ בתמוז תשפ”ה, 16 ביולי, ולבקשתך, באותו יום שבו היא הייתה אמורה לעלות להצבעה, הסכמתי לדחיית ההצבעה למושב הרביעי של הכנסת הנוכחית הבא עלינו לטובה.
הצעת החוק מבטאת את הזכות ההיסטורית שלנו על חבלי מולדתנו, ובוודאי שהיא מבטאת את החוסן הלאומי, את הביטחון ואת הגשמת החזון הלאומי והציונות של העם היהודי ששב למולדתו בחסדי ד’ יתברך.
הצעת החוק אמורה לעלות לדיון לוועדת השרים לענייני חקיקה שבראשותך ביום ראשון הקרוב, ופונה אני אליך במכתב גלוי, שנשלח בהעתק, בין היתר, לכל הח”כים שתמכו בהחלטה הדקלרטיבית של הכנסת מיום כ”ז בתמוז תשפ”ה, 23 ביולי.
למרות “הרגישות המדינית”, חושב אני כי נכון יהיה לממשלה לתמוך בהתחלת תהליך החקיקה של החלת הריבונות בחבלי יהודה ושומרון, דווקא בעת הזאת, מהטעמים הבאים:
1. מליאת הכנסת בישיבתה מיום כ”ז בתמוז תשפ”ה, 23 ביולי, הביעה ברוב גדול את עמדתה שהגיע הזמן להתחיל בהליך החקיקה.
2. לקראת מימוש הסכם הפסקת המלחמה, שיישומו החל השבוע, חובה עלינו לוודא שלא תקום חלילה ישות מדינית זרה בין הים לבין הירדן. מכיוון שכך, החלת הריבונות היא הביטוי האולטימטיבי הראוי לכך, שאכן תהיה אך ורק ריבונות אחת בין הירדן לים, הלא היא ריבונותה של מדינת ישראל.
3. נכון, ומבין אני, שישנה “רגישות מדינית” מיוחדת בעת הזאת, ולכן אני חושב, שדווקא אישור הצעת החוק שלי בקריאה טרומית, קריאה שרק מתחילה את תהליך החקיקה, יכול להעיד על כוונת הכנסת להשלים את החקיקה, אולם בוודאי שהחקיקה תיעשה ב”רגישות המדינית” הראויה, ותמיד יהיה בכוחה של הממשלה לקבוע את העיתוי המתאים להמשך שלבי החקיקה.
אשר על כן, מצטרף אני לדבריו של יו”ר הכנסת שנאמרו לאחר החלטת הכנסת ברוב של 71 ח”כים מול 13 מתנגדים, ואני מצטט:
“הצהרה היסטורית התומכת בהחלת ריבונות ישראלית על חבלי המולדת יהודה ושומרון … שאומרת בקול ברור וברוב מוצק: זו ארצנו, זה ביתנו, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ב-1967 הכיבוש לא התחיל – הוא הסתיים, וחבלי המולדת שלנו הושבו לבעליהם החוקיים. … יהודים לא יכולים להיות הכובש בחבל ארץ שבמשך שלושת אלפים שנה נקרא יהודה. אלה אמיתות ששום נרטיב שקרי לא יוכל לשנות. זוהי האמת ההיסטורית, זוהי האמת העכשווית, זוהי האמת הפרלמנטרית, וזוהי גם הדרך האחת והיחידה להשיג שלום אמיתי
מתוך עוצמה ולגדוע את תקוות השווא המפעמות בליבותיהם של אויבינו שאנחנו ניעלם, נגורש או ניסוג ממולדתנו. הכנסת אמרה זאת ברוב גדול, ואנחנו כאן כדי להישאר”.
פונה אני אליך בזאת בבקשה להחליט ביום ראשון בוועדת השרים לענייני חקיקה על תמיכת הקואליציה בהצעת החוק שלי בקריאה טרומית, ביום רביעי הבא, ל’ בתשרי תשפ”ו, 22 באוקטובר.

פוסט שפרסם בחול המועד פרס חה”כ אבי מעוז את החששות הכבדים מהעסקה המתגבשת:
השמחה על בואם הקרב של אחינו החטופים מהולה בחששות כבדים מאוד.
נכון, הנהגת הצבא לא הציבה מעולם לדרג המדיני תכנית רצינית להביא לניצחון.
נכון, הנהגת הצבא לא קיבלה את החלטת הממשלה לפיה הניצחון במלחמה והכרעת החמאס עומד מעל היעד השני בחשיבותו – החזרת החטופים.
אפשר להבין את אנחת הרווחה של כולנו על כך שהחטופים לא יהוו עוד קלף אכזרי בידי מרצחי החמאס, אבל מכאן ועד חגיגה והודעות צהלה הדרך רחוקה.
הרי ברור לכל:
1) ללא החלת ריבונות ביהודה ושומרון קיים חשש כבד שתהיה הסכמה למדינה פלסטינית.
2) המחבלים המשתחררים יהוו מחדש את התשתית של החמאס בעזה.
3) פירוק הנשק ופירוז עזה לא יקרו לעולם, אם הם יופקדו בידי מצרים טורקיה וקטאר שידועות בשנאתם אלינו.
4) שמענו מספיק בעבר את רבין באוסלו את אהוד ברק בבריחה מלבנון ואת אריק שרון בגירוש מגוש קטיף שאם הם יפרו את ה״שקט״ אז נתקוף אותם… התוצאות ידועות לצערנו.
5) אין ניצחון ובודאי שלא מוחלט.
6) החזרת כל החטופים ביום אחד ובפעימה אחת זהו הישג גדול שדיברתי עליו רבות, אבל אני מודאג כי מדובר בהסכם רע, ושום הנדסת תודעה לא תעזור להפגת החששות הכבדים, ולוואי שאתבדה.