על הפסוק בשיר השירים “דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי” דורשים חז”ל ומדמים את הגואל לצבי :
“מַה הַצְּבִי הַזֶּה נִגְלֶה וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה, כָּךְ גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְנִכְסָה”, ובהמשך שם: “אַף גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם”.
הצבי רץ על ההרים ומתקדם מפסגה אחת לפסגה גבוהה ממנה, אבל בין פסגה לפסגה הוא נעלם מעינינו.
העקירה והגירוש מהגוש היו אחד מרגעי השפל הקשים בתהליך שיבת ציון.
אחת מההתכסויות הכואבות של הצבי.
אבל כשהצבי נכסה מעינינו, זה בגלל שהוא יורד לגיא, במטרה לעלות לפסגה הבאה, שהיא גבוהה יותר מהפסגה הקודמת. כלומר, גם ירידתו והיעלמותו הן חלק מהתקדמותו.
כך כתב מרן הרב קוק זצ”ל במאמר ‘שובו לביצרון’ לאחר מאורעות הדמים בתרפ”ט:
“כל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח”כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר”.
וכמשל הזרע של רבי יהודה הלוי במאמר רביעי בספר הכוזרי, על הזרע הנרקב באדמה עד שמהכוח הטמון בו צומח עץ הפרי.
מכח אותה עקירה נוראה התפזרו ניצוצי האור מגוש קטיף והצמיחו אורות רבים בחבל לכיש, בחולות חלוצה, בשבי דרום, בניצן, באריאל, ביד בנימין, בנחל שורק ובמקומות נוספים.
ההשגחה האלוקית המופלאה גילגלה, שבזמן שחיילינו הגיבורים מחרפים את נפשם בציר כיסופים, בחורבות כפר דרום ונצרים ובשאר רחבי הגוש, יתייסד על עומדו מרכז התורה והארץ, כאן בניצן.
האורות של קדושת המצוות התלויות בארץ יאירו מכאן בע”ה לכל הארץ.
ובמהרה נזכה בע”ה לחונן את חורבות הגוש מאפרן ומעפרן ולהקים מחדש וביתר שאת ועוז את האור הגדול של ישראל שמיישבים את ארצם והיא מתעוררת לעומתם לתחייה ונותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל כי קרבו לבוא.
במה אברככם?
אין יותר יפים מדברי הנביא:
“וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ד’ אֱלוקֶיךָ”
